אין שמחת אסיף של יבולי השנה שעברה, בלי דאגה ותפילה למים של השנה הקרובה, וחז”ל הבינו היטב את משמעות צמחי המים דווקא בתוך חגיגת האסיף
חג האסיף וחג הסוכות
השנה (תשרי התשפ”ב), חל צימוד לא שכיח כאשר בליל החג, עם ירח ומלא, יחול גם יום השוויון בין שעות האור והחושך; יום השוויון היה צריך להיות ראש השנה לפי הלוח השמשי הטבעי, לפני השיבושים המכוונים (הרומיים, אליליים והנוצריים), שדחקו אותו לפינת 21.9; בדרך כלל, יום השוויון השמשי סמוך לראש חודש תשרי בלוח הירחי, וזהו ייחודו הכפול של חודש ראשית השנה (שהוא גם אחרית השנה הקודמת (כפי שכתבתי במאמר על ‘ראש או ראשית השנה’); השנה במיוחד, חל יום השוויון יחד עם יום החג הכפול שלנו, חג האסיף החקלאי יחד עם חג הסוכות ההיסטורי, “זכר ליציאת מצרים”.
הלוח הכפול הוא השורש של כפל החגים בתורה – טבע ונס נפגשים בלוח החגים!
במידות הרחמים אין שונאים ואוהבים!
אנו ניצבים מופתעים ונרגשים, לנוכח המתח העצום והניגוד העמוק בין תורה שבכתב הכתובה בלוחות במידת הדין, ובדיוק כך, בלי שום שינוי, נכתבו גם הלוחות השניים, לבין תורה שבעל פה ממנה קרא ה’ על פניו של משה את מידות הרחמים, ובהן מרחבי אין סוף של דרכי ההשגחה, ופקידת עוונות באופנים רבים עד מאד.
גיבוי
אנו מאמינים ומתפללים: “לה’ הישועה – על עמך ברכתך”, אבל ה’ נותן לנו חכמה ותבונה לדעת ולעשות את כל הנחוץ לשם גילוי ישועתו וברכתו על עמו ישראל!
ראש השנה או ראשית השנה?
כל החגים נקראים בפינו, ובתפילה, בשמות הכתובים בתורה, רק ‘ראש השנה’ חריג – בתורה, הוא החג היחיד שחל בראש חודש, והוא נקרא “זכרון תרועה” או “יום תרועה” – בתפילה הוא נקרא “יום הזיכרון”, ובלשון חז”ל, ובפי העם ‘ראש השנה’ – להשוואה, ‘יום הכיפורים’ נקרא כך גם בתורה, גם בתפילה, וגם בפי העם! איך זה קרה?
שמיטה או שבת הארץ?
מדוע לא נזכר היובל בספר שמות, וגם לא בספר דברים? מדוע לא נזכרו עניים ואביונים בפרשת שביעית ויובל בספר ויקרא? האם יחדל, או לא יחדל אביון מקרב הארץ?
תיקון קטן לשרת החינוך
למרבה הצער והכשל, במערכת החינוך הממלכתית שמרו על מקומם החשוב של מתמטיקה ומדעים, אנגלית, ספרות והיסטוריה, ורק את לימוד התנ”ך צמצמו ל-2 שעות שבועיות – דוד בן גוריון היה כועס מאד על מחדל רב שנים זה.
חיזוק לאמא ולאבא של בראל הי”ד
קשה מאד לדבר אבל גם אי אפשר לשתוק –
על מות בנו זעק דוד המלך כמו שזעקה ניצה חדריה אמו של בראל על קבר בנה:
“מי יִתֵן מוּתי אני תחתיך אבשלום בני בני” (שמואל-ב י”ט, ב);
והאב, יוסי שמואלי, הבטיח להיות חזק ולהמשיך את חייו של בנו היחיד.