לפנינו מפגש מרתק בין הגותו של אבא קובנר, לאחר שעלה מהמחתרת בגטו אל מלחמת העצמאות בארץ, לבין האמונה ב’כלל ישראל’ של הרב קוק, לאחר שעלה מיהדות הגולה לפני שהושמדה, אל ארץ ישראל המתחדשת.

תקציר ממאמרו של הרב ד”ר יואל בן-נון, ומספרו ‘נס קיבוץ גלויות’ (ידיעות ספרים), שער הזיכרון, חשוב במיוחד למלחמתנו כיום.

שירת האזינו צריכה להיות שגורה על פינו כמו קריאת שמע, כי היא עֵדות.
השירה היא עֵדות נבואית מיוחדת שנאמרה למשה ממש בימיו האחרונים, על מנת ללמד את העם. היא מתארת את ההיסטוריה הצפויה אחרי מות משה. מקופלים בה ימי השופטים והמלוכה, צָרות מואב ועמון נגד ישראל, סיסרא ומדיָן, פלִשתים וארם, עד מצור שומרון והישועה מלחץ ארם. כל הצרות שלפני המעצמות, החורבנות והגלויות.

מותם של תלמידי רבי עקיבא מתואר בגמרא כמגפה, אך מגפות כאלה אופייניות מאוד למלחמות קשות, ולמצור, וברור שהמגפה והמלחמה חד הם. לפיכך ברורים מאוד דברי הגמרא על ‘תלמידי רבי עקיבא’, הם הם לוחמי בן כוזיבא, שמתו “בפרק אחד” עוד בחייו, “מפסח ועד עצרת”, בימי ספירת העומר.

מאז הרעש הנורא מצפון לנו הלב רוגש ורועש ובוכה –
“אבל אסור, ממש אסור לפרש את הרעש הנורא בפירושים של עונש מיד ה’ חלילה, “כדרך שאמרו לו חבריו לאיוב